תשובות מאת הרב דוד שלום נקי שליט"א 
לשאול את הרב שאלה לחץ כאן
 

1  2  3  4  5   6

 

שאלה - #071217

כתוב את השאלה כאן:  פרסמו בעירנו שמזמינים זמר הלבוש בתלבושת חרדית לערב שירה בחנוכה. וכבר פרסם הרב בעבר שאסור להשתתף במקומות אלו, כי בעוונות הרבים ישבו שם גברים ונשים יחד בתערובת, כפי שמצוין במודעה "אפשרות למקומות בהפרדה", כלומר, שהישיבה תהיה בתערובת גברים ונשים, אך מי שירצה לשבת בהפרדה, יתנו לו את האפשרות. שאלתי, אני בתור שזכיתי לזכות את הרבים במסירת שיעורים, האם מוטלת עלי החובה ליידע את חבריי לבל ילכו למקומות אלו או שדי לי שאדאג שבני ביתי לא ישתתפו שם? (אילן סויסה הי"ו)

 תשובה: כידוע כי לכתחילה צריך להדליק את הנרות מיד בתחילת הלילה שהוא זמן צאת הכוכבים [16:55 בערך], ולא קודם לכן. וכמו שכתב

 

שאלה - #28B1117

כתוב את השאלה כאן: זמן הדלקת נרות חנוכה למאחרים. בעל הבית שמאחר לבוא לביתו בלילות החנוכה מחמת עיכובו בנסיעה וכיוצא בזה, ולא יספיק לבוא בתחילת הלילה, האם הנכון שאשתו תדליק בזמן או שימתינו שבעל הבית ידליק. וכמו כן, אשה שמאחרת מכל סיבה שהיא, האם הנכון שהבעל ידליק בזמן או שימתין לאשתו, אף שמאחרת בכמה שעות? (דניאל סבח הי"ו)

 תשובה: כידוע כי לכתחילה צריך להדליק את הנרות מיד בתחילת הלילה שהוא זמן צאת הכוכבים [16:55 בערך], ולא קודם לכן. וכמו שכתב מרן בשולחן ערוך (סימן תרעב ס"א): "אין מדליקים נר חנוכה קודם שתשקע החמה אלא עם סוף שקיעתה [צאת הכוכבים], לא מאחרים ולא מקדימים". עכ"ל. וכן נוהגים בני ספרד. ואולם, יש מבני אשכנז הנוהגים להדליק בשקיעת החמה [16:45 בערך].
 
ומכל מקום, מי שלא הדליק מיד בתחילת הלילה, לכתחילה ידליק בתוך חצי שעה מתחילת זמן ההדלקה. ואם עברה חצי שעה ולא הדליק, רשאי לברך ולהדליק כל הלילה, ואפילו הגיע מטיסה מחו"ל, ונשאר לו פחות מחצי שעה עד עלות השחר, יברך וידליק את הנרות עד עלות השחר [5:05 בבוקר בערך].
 
ולשאלתנו, היודע שיגיע הלילה לביתו בשעה מאוחרת שכבר ילכו בני ביתו לישון, מן הדין עדיף שיאמר לאשתו שתדליק בזמן. והטעם בזה, מאחר ומבואר בגמרא (מסכת שבת כא ע"ב) שזמן הדלקת נרות חנוכה משתשקע החמה עד חצי שעה לאחר צאת הכוכבים. ולדעת הרמב"ם אם לא הדליק בחצי שעה הראשונה, עבר זמן המצוה ואינו מדליק לאחר מכן. ומרן השלחן ערוך פסק כן לכתחילה, ורק בדיעבד רשאי להדליק כל הלילה. ואף שהתוספות כתבו, שבזמן הזה שאנו מדליקים בפנים והיכר הנס הוא רק לבני הבית, אין צריך לחשוש לזה, ואפשר להדליק בברכה גם לאחר חצי השעה הראשונה, מכל מקום כיון שיש אומרים, שמכיון שאינו מדליק אלא מספק, לא יברך, אף שפשט המנהג לברך כל הלילה ובמקום מנהג אין לומר ספק ברכות להקל, סוף סוף הדבר נתון במחלוקת, על כן אם רואה בעל הבית שלא ישוב לביתו עד שעה מאוחרת בלילה, טוב ונכון שימנה את אשתו שתהיה שלוחו להדליק בצאת הכוכבים, ובזה יקיים את המצוה בזמנה.
 
ומכל מקום אם יודע שיאחר אך לא בשעה שכבר ילכו בני ביתו לישון, אף שמן הדין היה עדיף לומר לאשתו להדליק בזמן, מכל מקום הניסיון מוכיח שלא דומה הדלקת החנוכיה שהאבא מדליק להדלקה שהאמא או מישהו אחר מבני הבית מדליק. כי כשהאבא מדליק, אזי לאחר ההדלקה יושב עם אשתו וילדיו ומבאר להם את משמעותם של הימים הללו, ומספר להם בניסיו ונפלאותיו של השם יתברך. רמת השמחה היא אחרת, ויש לתת לזה חשיבות מרובה, כי השמחה בקיום המצוות מקנה לילדים הרבה כוח, רצון וחשק להתמיד במצוות ולא להרפות חלילה. בעוונות הרבים, הרחוב היום מציב הרבה ניסיונות, וכמה נערים שסטו מן הדרך, לבסוף חזרו מחמת הזיכרונות היפים מימי הקטנות, ממעשי המצוות של האבא בהתלהבות ובשמחה של מצוה. אשר על כן, במקרים אלו עדיף שהאבא ידליק במעמד כל בני הבית, מאשר שאחרים ידליקו בזמן. וכן היה מנהגו של מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל, שבהיותו הרב הראשי לישראל, היה נוסע מידי ערב בימי החנוכה לכנסים בכל הארץ, כדי לזכות את הרבים בדברי אלוקים חיים ולהדליק בהם את הניצוץ הקדוש והטהור, והיה חוזר לביתו בשעה 11 או 12 בלילה, ואז היה מדליק את החנוכיה עם בני ביתו המצפים והמייחלים לבואו.
 
ובאשר לשאלה שאם האשה מאחרת לבית לבוא, יש להתבונן בכל מקרה לגופו, והעיקר שלא יפגע השלום בבית חס ושלום, כי יש אשה המקפידה ויש שאינה מקפידה, על כן יעשה בחכמה ובתבונה, וטוב שיתייעץ עם חכם מורה הוראה, והכל על מקומו יבוא בשלום.
 
והנה כתב הרמב"ם (הלכות חנוכה פ"ד הי"ב): מצות נר חנוכה, מצוה חביבה היא עד מאוד, וצריך כל אדם להיזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הניסים שעשה לנו. הרי שאין לו אלא פרוטה אחת, ולפניו לקנות או נר לשבת או נר לחנוכה, נר שבת קודם, משום שלום ביתו, שהרי שם השם נמחק כדי לעשות שלום בין איש לאשתו. גדול השלום, שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם, שנאמר: "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". ע"כ. הרי לך שעם כל חשיבות ומעלת נר חנוכה וחביבות פרסום הנס, עדיין נר שבת קודם לנר חנוכה, כיון ששלום הבית עדיף.
 
ומסופר שפעם בימי החנוכה ביקר החפץ חיים את רבו נחומ'קה מהרורודנא, וכאשר הגיע זמן ההדלקה, העמיד רבי נחומ'קה פנים כאילו אינו שם לב שהגיעה השעה לקיים את המצוה. חלפו שעתיים ושלוש, ועדיין הרב לא הדליק את הנרות, ותמיהתו של החפץ חיים הלכה וגברה, אך לא שאל את רבו כלום. לבסוף נשמעה נקישה על הדלת, ואשתו של הרב נכנסה לבית. מיד השמיע הרב את הברכה והדליק את נרות החנוכה, והסביר לחפץ חיים שהסיבה לאיחור היתה, כי ידע שאשתו היתה נפגעת אילו היתה רואה שהדליק את הנרות בלעדיה, ומאחר ששלום בית קודם למצות הדלקת נרות חנוכה, המתין עד שובה. בינו נא זאת.

 

שאלה - #28A1117

כתוב את השאלה כאן: חנוכה - חג החינוך.

 תשובה: "בניצחון המכבים נזמר נזמרה, על האויבים במהרה נתגברה, ירושלים קמה לתחיה... האירו, הדליקו, נרות חנוכה רבים, על הנסים ועל הנפלאות, אשר חוללו המכבים..."
 
כך שרה לה במרץ חבורת צעירים נלהבת.
 
כך מצטיירים המכבי"ם בעיני החברה הישראלית בת זמנינו: קבוצת בריונים בעלי שרירים, אולי כדוגמת אותם חברי נבחרת "מכב"י תל אביב" או "מכב"י חיפה". אותם בריונים בכח הזרוע הלכו להלחם ביוונים החזקים, והצליחו להביס אותם, ולהביא לעם היהודי עצמאות מדינית. כן, זוהי התמונה שמערכת החינוך בימינו דואגת להעביר לחניכיה, מתוך סילוף היסטורי מכוון. כבר מגיל הגן יודעים הילדים לספר על גבורתם של המכבי"ם, אך האם טרח מישהו לספר להם כי מאבקם של המכבי"ם היה דווקא על שמירת התורה והמצוות? האם יידע אותם מישהו כי ראשי התיבות של המילה מכב"י הם: "מי כמוך באלים ה'"?
 
בתפילות החנוכה אנו מוסיפים: "בימי מתתיה בן יוחנן... כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל לשכחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך, ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם, רבת את ריבם, דנת את דינם, נקמת את נקמתם, מסרת גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים, ורשעים ביד צדיקים, וטמאים ביד טהורים, וזדים ביד עוסקי תורתך..."
 
אכן, לא מלחמה של קבוצת בריונים השואפת לעצמאות מדינית, אלא קובץ של יהודים "פנאטים", האדוקים בשמירת התורה והמצוות, שאינם רוצים לקבל את התרבות היוונית המתפשטת בקרב העם היהודי, ומחליטים החלטה אבסורדית - ללכת ולהילחם נגד הצבא היווני החזק, מלחמה שסיכויי הצלחתה אבודים מראש. ואז מתרחש הנס הגדול של הניצחון במלחמה, שבו מוסר הקב"ה בדרך נסית את הרבים והגיבורים ביד המעטים והחלשים, כמסופר לעיל.
 
נס זה נקבע לחוגו לדורות, לא בגלל גודל הנס, שהרי ניסים גדולים ממנו ארעו לעם היהודי במהלך ההיסטוריה, אלא בגלל סמליותו: הוא למעשה מסמל את המלחמה של הקדושה נגד הטומאה, את חוסר הכניעה למול כל אותם גורמים המנסים להפוך את עם ישראל לעם ככל העמים, ולעקור ממנו את יהדותו.
 
הילד צודק...
מן העיתונות: "הולך אני באחד מימי החנוכה ברחוב, ופוגש את רוני, חברי מתקופת הלימודים באוניברסיטה. הוא מציג לפני את בנו ואומר בגאוה: הילד הזה עושה לי צרות!
 - מהן הצרות שעושה הילד?
 - הוא בא מבית הספר בערב חנוכה ושאל: "אבא, המכבים היו דתיים?" רוני הוא בחור פיקח, ומיד הבין שנקלע לצרה. הוא מנסה לצאת מן הענין על ידי פיזור מסך עשן: "אז עוד לא היה דבר כזה", הוא אומר.
- "אז למה מתתיהו הרג את האיש שרצה להקריב חזיר? אנחנו לא אוכלים סטייק לבן?"
-  "זה לא אותו הדבר", מתפתל האב.
- "זה כן אותו הדבר. כשאכלנו בסטקיה, שמעתי שהם מדברים על חזיר, ואתה ואמא קוראים לזה לבן כי אתם מתביישים…"
- "טוב, המכבים היו דתיים", נכנע רוני
- "אז אם היית בזמן המכבים היית נלחם נגדם?"
- "לא!" ומיד הוסיף כדי לקדם רעה אפשרית - "כי הם יהודים".
- "אבל כמו שאני מכיר אותך (תשמעו שפה!) לא היית מצטרף אליהם".
- "אני לא יכול לדעת מה הייתי עושה אילו הייתי אז. אולי בכלל הייתי מישהו אחר?"
- "אז נדבר על עכשיו. למה אנו חוגגים את הנצחון של הדתיים?"
- "זה היה נצחון לאומי כללי, לא רק של הדתיים".
הילד מחייך, ניכר שהוא הכין היטב את המלכודת מראש. "ככה? ומהו שכתוב על הסביבון נ'ס ג'דול ה'יה פ'ה? זה לא הנס של פך השמן? זה לא בחנוכת המקדש? מה עשו במקדש, התפללו!" חברי ידע מראש שהוא נקלע לצרה, הוא פיקח ובנו פיקח כמותו. וחברי ידע שהילד צודק ושאין טעם להתפתל.
- "אתה צודק מיקי", הוא אומר, "אנחנו לא עקביים".
הילד מביט אליו במבט של מחנך ואומר: "אז הגיע הזמן שתתחיל להיות עקבי".
- "גם בזה אתה צודק", אומר האב, ומבין שהמערכה אבודה. או חזיר או חנוכיה, שניהם לא הולכים יחד, לא אצל ילד שעיניו בראשו".
 
'וחושך על פני תהום' זו יון שהחשיכה עיניהם של ישראל
המצב בימינו נותן ביטוי עוצמתי למלחמה זו של האור מול החושך. לצערנו, היום החושך מכסה ארץ. דעות של כפירה נשמעות מכל כיוון; ההולכים בדרך התורה והמצוות נחשבים לחשוכים ופרימיטיביים; מיום ליום גדלה הסגידה ליופי, לספורט, ולכל מיני תרבויות לא לנו. אך מנגד ברוך ה' ישנם אנשים שמחזיקים בכל עוז ביהדותם, ישנם למעלה ממיליון בעלי תשובה, שעוזבים מאחוריהם מנעמי תבל, ובאים להסתפח בנחלת ה' צבאות. וכל אלו מוכיחים לנו שכח הקדושה בעם ישראל לעולם לא נכנע ולא יכנע!
 
אם אין גדיים - אין תיישים!
כשנתבונן בגזרותיה של מלכות יון הרשעה על עם ישראל נמצא את הגזירה הבאה: "כתבו לכם על קרן השור, אין לכם חלק באלוקי ישראל". ויש להתבונן מדוע ביקשה מלכות יון לכתוב דווקא על קרן השור דברי כפירה כאלו? - אלא כיון שבאותם הימים היו משקים את התינוקות על ידי קרן השור, שהוא כעין בקבוק שתיה, רצו היוונים להחדיר את הכפירה בישראל כבר בעודם תינוקות, ביודעם ש"אם אין גדיים - אין תיישים", סוד קיומו הרוחני של העם היהודי, תלוי בעיקר בילדים הרכים שהם ההמשכיות של עם ישראל.
 
בדור קשה כשלנו, לא נשכח אף אנו כי בחינוך הילדים תלוי עיקר קיומנו. לא ניתן לילדינו להיסחף אחר תרבות קלוקלת שאינה שייכת לתורתנו, אלא נדאג לחינוכם הטהור כבר בעודם תינוקות ועוללים: הן על ידי החינוך הטוב והדוגמא האישית של ההורים בבית, והן על ידי חינוך במוסדות תורניים אמיתיים, שם ירכוש הילד ערכי אמת, שם ירכוש את התרבות המפוארת עתיקת היומין של עם ישראל.
 

שאלה - #281117

כתוב את השאלה כאן: אכילה ושתיה לפני הקידוש. ידוע לנו שאסור לאכול ולשתות לפני הקידוש של ליל שבת, שאלתנו היא ממתי האיסור מתחיל. ומה הדין לגבי אכילה ושתיה לפני הקידוש של הבוקר של שבת? (משה ואורית אסרף הי"ו)

 תשובה: ראשית, יש להזכיר שפשוט שכל עוד האדם לא קיבל את השבת, מותר לו לאכול ולשתות עד שקיעת החמה. אבל אם כבר קיבל שבת, וכגון שאמר בבית הכנסת 'בואי כלה בואי כלה', אז ישים לב מעתה שלא לאכול ולא לשתות עד הקידוש. וכמו כן אשה שקיבלה שבת בהדלקה, וכגון שהיא מבנות אשכנז שמקבלות שבת בהדלקה, או שהיא מבנות ספרד והדליקה מוקדם, דהיינו יותר מחצי שעה לפני השקיעה, שאז קיבלה שבת, או שקיבלה עליה שבת בפירוש שאמרה 'הריני מקבלת שבת', תשים לב מעתה שלא לאכול ולא לשתות עד הקידוש.
 
ואולם, אף איש או אשה שקיבלו שבת, אם הרגישו צורך פתאום לשתות או לטעום משהו, רשאים לשתות ולטעום עד השקיעה. ואם צמאים מאוד, יש להקל אפילו עד צאת הכוכבים. אך לאחר צאת הכוכבים, אין היתר כלל ועיקר לא לשתות ולא לטעום כלום.
 
על כן, אשה שצמאה מאוד ובפרט בימי הקיץ שהימים ארוכים וחמים, וקשה עליה להמתין עד שבעלה יחזור מבית הכנסת ויעשה קידוש, תיקח כוס יין - מיץ ענבים, ותקדש עליו עם כל נוסח הקידוש 'יום השישי ויכולו השמים וכו', ותברך 'הגפן' וברכת 'מקדש השבת', ותשתה רביעית יין [81 גרם], ואז תוכל לטעום ולשתות כרצונה.
 
ולענין אכילה ושתיה קודם הקידוש של הבוקר, יש הבדל בדין זה בין האיש לאשה, ונבאר.
 
לגבי האיש, מאחר והוא חייב בתפילה, דינו כמו בכל יום שאסור לאכול לפני התפילה, לפי שנראה כמתגאה, שאחר שאכל ושתה, בא לקבל מלכות שמים. אולם מותר לשתות תה או קפה עם סוכר לפני התפילה. על כן, גם בשבת רשאי לשתות תה וקפה לפני התפילה. [ואף על פי שאסור לשתות לפני קידוש, מכל מקום אין חובת קידוש חלה אלא לאחר התפילה, אך כל עוד שלא התפלל, לא חייב עדיין בקידוש.]
 
אבל לאחר התפילה, אסור לאיש לאכול או לשתות עד שיקדש על היין.
 
ואמנם, לגבי הנשים שהן חייבות להתפלל רק תפילת עמידה אחת בכל יום [לבד מברכות השחר וברכות התורה], לכאורה אם קבעה לעצמה להתפלל תפילת שחרית, יהיה אסור לה לאכול לפני התפילה בין בשבת בין בחול כדין האיש. אולם זה אינו מדויק, כי דוקא האיש שחייב להתפלל שחרית, שייך אצלו האיסור לאכול לפני התפילה, לפי שנראה כמתגאה, אבל האשה שאינה חייבת בשחרית דוקא, ויכולה להתפלל מנחה או ערבית אחר שאכלה כל היום, אף עתה שמתפללת שחרית, לא נאסר עליה לאכול לפני התפילה, כי לא שייך לומר שאחר שהתגאית זו היא באה להתפלל, שהרי בכלל אינה חייבת להתפלל שחרית, והיא הביאה את עצמה להתפלל, ומה שייך לבוא אליה בטענה, כשהיא לא חייבת בכלל.
 
על כן, מן הדין אשה יכולה לאכול לפני תפילת שחרית בחול, רק טוב שתקרא קודם ברכות השחר ואחר כך תאכל.
 
ולגבי אכילה בשבת בבוקר קודם הקידוש, וכגון שרוצה לאכול מעט [עוגה עם נס קפה] עד שיבוא בעלה מבית הכנסת, להלכה בין אשה שהתפללה שחרית ובין שאינה מתפללת שחרית, לכתחילה טוב שתקדש על מיץ ענבים ותשתה רביעית [81 גרם], או שתשתה רוב רביעית [41 גרם] ותאכל כזית עוגה, כדי שיחשב לה "קידוש במקום סעודה", ואז תוכל לאכול כרצונה.
 
אולם, אשה קשה לה לקדש בעצמה, או שלא נוח לה מכל סיבה שהיא, וכגון שיש לה פחדים שמרגישה בזה כאילו חס ושלום אין לה בעל שיקדש לה, אזי רשאית לטעום דבר מאכל או לשתות גם קודם הקידוש.
 
וטעם ההבדל בזה בין האיש לאשה, כי הנה מאחר ועצם חיוב הנשים בקידוש של הבוקר, אינו מוסכם כלל, כי לדעת הרשב"א ומהר"ם חלאווה ועוד, הנשים פטורות מקידוש של הבוקר, ואינן חייבות אלא בקידוש של הלילה שהוא מן התורה. ובצירוף שישנה מחלוקת אם מותר לטעום לפני קידוש הבוקר, ולדעת הראב"ד, הרז"ה, ארחות חיים, המאירי, מהר"ם חלאווה, הר"ן, רבנו דוד בונפיד ועוד, מותר לטעום לפני הקידוש של הבוקר.
 
ואמנם להלכה מרן השלחן ערוך פסק שאסור לאכול לפני הקידוש של הבוקר, וכמו כן פסק שהנשים חייבות בקידוש. אולם לגבי אכילה לנשים לפני הקידוש, יש לנו 'ספק ספיקא', דהיינו צירוף של שתי ספיקות, שבהצטרף שניהם, יש מקום להתיר את הטעימה קודם הקידוש לנשים, והיינו כי שמא הן פטורות מקידוש היום כדעת הפוסקים הפוטרים, ואפילו תאמר שהן חייבות בקידוש היום, עדין שמא מותר לטעום לפני קידוש היום, כדעת רבים מהפוסקים.
 
ומכל מקום לגברים בודאי שאסור לטעום לפני הקידוש, שהרי מבואר בשלחן ערוך (סימן רפט ס"א) שחייבים בקידוש היום, וגם אסורים בטעימה קודם לכן.
 
ובדרך אגב, מי שהוא חולה וזקוק לאכול פת או עוגה לפני תפילת שחרית של שבת, כדי לבלוע כדור וכיוצא בזה, טוב שיקדש קודם על היין, ואחר כך יאכל כזית פת או עוגה. ולאחר תפילת מוסף, יקדש שוב על היין, כי יש אומרים שלא חלה חובת קידוש על היין אלא לאחר תפילת מוסף. ועל כל פנים, אם אינו מוכרח לאכול פת או עוגה, יטעם את מאכלו בלי לקדש.

 

שאלה - #2311a17

כתוב את השאלה כאן: אנחנו כמה אחיות, שאלתנו מה אנחנו בתור נשים יכולות לעשות עילוי נשמה להורינו, הרי איננו אומרות קדיש ולא עולות לספר תורה, ופטורות מלקבוע עיתים לתורה? (ריימונד בוהדנה תחי')

 תשובה: אין ספק שאף הבנות מצוות לעשות כמיטב יכולתן לטובת הוריהן, ויקדשו שם שמים במעשיהן הטובים ובהתנהגותן והליכתן בצניעות וביראת שמים טהורה כיאות לבת ישראל כשרה, ובזה תעשינה נחת רוח ועילוי נשמה להוריהן. ואף אם עדין לא זכו לשמור מצוות כל כך, הרי שכל חיזוק שתעשינה, יהיה למליץ יושר על הוריהן בשמים, ותעלינה אותם דרגות רמות ונשגבות.
 
ובדרך אגב אני נזכר בסיפור שסיפרה לאחרונה אשה המצויה בתהליכי תשובה מתקדמים על נס עצום שחוותה מול עיניה. נס זה הוכיח לה עד כמה הבורא אוהב כל התקדמות של כל אדם ובכל מצב. וכך היא סיפרה:
 
סבי היה חולה אנוש ומצבו הקשה טרף את מנוחתי. כל חיי לוו בחברת הסבא הטוב שגידל אותי בביתו מגיל צעיר, מכיון שהורי לא היו כשירים לגדלני. הוא דאג לי תמיד באופן מיוחד ואני חשתי שאני חייבת לעשות כל שביכולתי לרפואתו. בתקופה שבה הוא היה חולה הייתי בתחילת תהליכי התשובה. התחלתי להתקדם בקיום ההלכות אך הלכות הצניעות היו קשות ביותר עבורי. פחדתי מסיווג חברתי בשכונה שבה אני מתגוררת, ולא רציתי לעורר פרובוקציות מיותרות סביב מגמתי החדשה. אך לאחר שראיתי שכלו כל הקיצים ומצבו של סבי בכי רע, החלטתי לשבור את הקרח גם מנושא הצניעות ולקבל על עצמי קבלה משמעותית לרפואתו. התחלתי לכסות ראשי לרפואת סבי, צעד שהיה קשה ומהפכני ביותר עבורי.
 
למגינת לב נפטר סבי לאחר תקופה קצרה ואז החלו ניסיונותיי הגדולים: השכנות והמכרות החלו לשכנע אותי להפסיק עם הקבלה שלקחתי לרפואת סבי, שהרי הוא כבר נפטר, והייתה זו רק קבלה זמנית... מעבר למשפטי השכנוע הכובשים סבבו אותי עוד שלל תגובות בלתי אוהדות שהוסיפו שמן למדורה וכמעט שהכריעו אותי.
 
ההחלטה האם לחזור לקדמותי או להמשיך הלאה בצעד החדש שהתחלתי, היתה גדולה מכפי מידותיי. לבסוף ניגשתי להתייעץ עם הרבנית שמסייעת לי בתהליכי התשובה, והיא פתחה לי אפיק מחשבה חדשני, שלא הכרתי עד אז: "תדעי לך שאם תמשיכי עם כיסוי הראש", כך אמרה, "תגרמי לסבך בשמים עילוי נשמה גדול. במעשייך תעשי לו נחת רוח ממקומו בעולם האמת ותוכלי להעלותו להיכלות עליונים", המידע על התועלת שאני יכולה עדיין לגרום לסבי, הפיחה בי חיים והזרימה בי כוחות מחודשים להמשיך בדרך הקשה בה החלתי לצעוד.
 
לאחר ששוכנעתי לגמרי החלטתי לקבל על עצמי באופן מוחלט וקבוע את כיסוי הראש, בלי כל תנאי, רק כי זה הצעד אותו רוצה ממני בורא העולם.
 
והנה, לאחר תקופה קצרה שמתי לב לתפניות חדות שחלו לפתע בחיי מאז שקיבלתי על עצמי את מצות צניעות הראש באופן יציב ועקבי, כמו היתה קבלת הצניעות מפתח הפורץ שערים שהיו עד עתה מוגפים וחתומים על סוגר ובריח.
 
בעלי, שהיה עד אז צונן לדת ולא נקט בהתקדמות משמעותית בצעדי התשובה, החל לפתע להתפלל שלוש תפילות ביום! היתה זו משאלה שייחלתי לה זמן רב!
 
אמי, שהיתה חולה כרונית במשך שנים ארוכות, ולא יכלה אף להחזיק כוס מים (!) בידיה, עקב חולשתה הרבה, ואף לא הוציאה הגה מפיה במשך שנים (!) לפתע פתחה את פיה וקראה בשמי! לא האמנתי למשמע אוזניי, אך הדיבור לא היה החידוש היחיד שחל בה. מאותה תקופה היא החלה להשתקם במהירות ולחזור להיות פעילה ונמרצת ממש כימים עברו. היא החלה לערוך עימי קניות, לצאת ולבוא ולפרוח כמו עץ שהיה בשלכת ולפתע עלה בו השרף והחזירו לחיותו הקסומה והצבעונית. חשתי כיצד קבלת הצניעות פורצת שערים שעד עתה לא נראה היה שיוכלו להיפתח אי פעם.
 
התמורות הדרסטיות שחלו בחיי המריצו אותי להמשיך הלאה ולהתקדם בדרך התשובה. ראיתי בהן זריקות עידוד מבעל הבירה שמאמציי הכבירים רצויים לפניו.
 
וזהו, מאז כבר המשכתי הלאה; לכבוש פסגות נוספות ברכסי הצניעות. אני מקווה להצליח גם בהן, אך מה שבטוח, שאני כעת בדרך אל המטרה הרצויה - אל הצניעות המושלמת! (02-5879223 לאימות)
 
כמו כן, אף שנשים פטורות מלימוד תורה, שנאמר: "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם", ודרשו חז"ל "בניכם ולא בנותיכם", מכל מקום חייבות הן ללמוד את הדינים השייכים להן, כהלכות שבת, ברכות, כשרות, טהרה, כיבוד אב ואם וכיוצא בהן, שאם לא תלמדנה, היאך תוכלנה לקיימן כראוי, כדת וכדין?! וחשוב מאוד שתקבענה לעצמן מידי יום אפילו כעשר דקות, ללמוד את הדינים השייכים להן.
 
על כן, כמה נחת רוח מרובה תעשה הבת להוריה בלימודה, והריהי מעלה אותם למעלות גדולות ונשגבות בגן עדן העליון, ואף אם הם לא חינכו אותה בדרכי התורה, בכל זאת תועיל היא להם במעשיה.
 
כמו כן, אשרי הבת שתזכה לייסד שיעור לנשים עם רבנית שתמסור להן דברי חיזוק והלכה, שבודאי תעשה נחת רוח להוריה בשמים, ושכרה גדול עד מאוד.
 
ומעשה שהיה לפני כ-15 שנה, אצל משפחה מסוימת בצפון הארץ, שנפטרה עליהם האמא - הסבתא, וקבלו עליהם בני המשפחה, שבמשך י"ב חודש בכל מוצאי שבת יתאספו כולם בבֵית אחד הבנים או הבנות, ויביאו חכם שידבר דברי תורה לעילוי נשמת האמא. והנה גם אני הוזמנתי באחת הפעמים לבית בנה הי"ו, ובדרך לביתו אמר לי, שחלק מבני המשפחה אינם שומרי תורה ומצוות כראוי, לכן לאחר דברי התורה שאומר, בקשתו שאדבר על ליבם שיקבלו על עצמם 'קבלות', כי זהו דבר שהם 'מחזיקים' ממנו מאוד.
 
וכך היה, לאחר שגמרתי לדבר, אמרתי להם, עתה כל אחד ישתדל לקבל איזו קבלה שהיא, שבודאי תגרום נחת רוח רבה לאמא, ויעזור לה מאוד. וכך קבלו עליהם קבלות שונות - אחד קיבל שלא 'לפספס' תפילת מנחה על אף שהוא נהג מונית והתפילה היא באמצע שעות עבודתו, אחת קיבלה להדליק נרות שבת וכו'. והנה הבת הגדולה [בגיל 60+], לא הסכימה בשום אופן לקבל קבלה, אפילו קטנה, והתעקשה על כך.
 
מעשה זה היה כשבועיים לפני פורים, היתה בידי חוברת "ימי הפורים בהלכה ובאגדה", נתתי לה חוברת, ודברתי על מעלת לימוד התורה, כמה נחת רוח יכולה היא בלימודה לגרום לאמהּ שבשמים, ולהעלותה במעלות גדולות, ובקשתי שתקבל על עצמה בכל יום לקרוא רק 2 הלכות, שאין זה לוקח אפילו דקה אחת. בחסדי ה' היא הסכימה לזה, וקיבלה על עצמה לקרוא 2 הלכות בכל יום, לעילוי נשמת אמה ז"ל.
 
במוצאי שבת הבאה הוזמנתי שוב, והפעם התאספו כולם בביתה של אחות זו. בסיימי את הדרוש, אמרה אותה גברת, שיש לה לומר משהו והיא רוצה שכולם יקשיבו היטב, וכך אמרה: קבלתי על עצמי בשבוע שעבר לקרוא 2 הלכות מתוך החוברת, וכך עשיתי בכל יום יחד עם בעלי, ומחשש שמא אשכח לקרוא למחרת, הייתי קוראת בכל יום עוד 2 הלכות, בשביל יום המחרת.
 
והנה ביום רביעי שכחתי לקרוא, והלכתי לישון, פתאום אמא באה אלי בחלום, וקראה לי בקול: "מטילדה, מטילדה! קומי, קומי, היום לא קראת לי 2 הלכות!!!" מיד התעוררתי, הערתי את בעלי ואמרתי לו, אמא שלי באה אלי בחלום, להזכיר לי שלא קראתי לה 2 הלכות, קום מהר ונקרא. גם בעלי התרגש מאוד, קמנו מיד וקראנו 2 הלכות, ועוד 2 הלכות בשביל יום המחרת, כאשר שנינו מרוגשים מאוד מהחלום שראיתי זה עתה.
 
פעמים שאדם עושה איזו מצוה, מתחזק בדבר מסוים, קורא 2 הלכות, פחות מדקה, אך אינו יודע כמה מעשיו גדולים ועצומים אצל הקב"ה, כמה נחת רוח הוא עושה לנפטר, שאין מי שיעזור לו, אלא רק התורה, המצוות והמעשים הטובים של יוצאי חלציו בעולם הזה.

שאלה - #231117

כתוב את השאלה כאן: רציתי שהרב שליט"א ירחיב קצת בענין הבקשות בליל שבת, האם יש בזה מעלה כל כך. והאם בכלל מותר לאדם לנדד שינה מעיניו בשבת שניתנה לעונג, וכבר רמזו: שינה בשבת תענוג.

 תשובה: ראשית, יש להבהיר כי מנהג זה לקום בעוד לילה בלילות שבת ולשיר את שירת הבקשות, הוא מנהג קדום בעדות המזרח בלילות שבת בחורף, ולשיר בקול נעים גילה ורנן, ולזמר זמירות, שירות ותשבחות לה' יתברך עד הבוקר. וכן המנהג עד היום בירושלים עיר הקודש בכמה וכמה בתי כנסת, ובעוד ערים אצל רבים מיראי השם.
 
ואמנם ישנם שבשנים האחרונות עשו מעשה טוב וחשוב והקדימו את הבקשות לשעות המוקדמות יותר של ליל שבת לאחר הסעודה, מפאת הקושי שיש לחלק מהציבור לקום בעוד לילה, ובכך מזכים הם יותר את אנשים, ובפרט שבדרך כלל במקומות אלו מביאים רב תלמיד חכם שידבר דברי תורה, ויזכה אותם בדברי חיזוק ויראת שמים. אשריהם ואשרי חלקם.
 
וכבר אמרו חז"ל (אותיות דרבי עקיבא, הובא בפתיחה לאור זרוע הגדול): אמר רבי עקיבא: אל"ף ראשי תיבות אפתח לשון פה. אמר הקב"ה: אפתח פה של כל בשר ודם, כדי שיהיו מקלסים לפני בכל יום, וממליכים אותי בארבע רוחות העולם. שאלמלא שירה וזמרה שישראל מזמרים לפני בכל יום, לא בראתי את עולמי. ומנין שלא ברא הקב"ה את עולמו אלא בשביל שאומרים שירה וזמרה? שנאמר: "הוד והדר לפניו, עוז ותפארת במקדשו". ומנין שמיום שברא הקב"ה את עולמו, השמים והארץ אומרים לפניו שירה? שנאמר: "השמים מספרים כבוד אל, ומעשה ידיו מגיד הרקיע". וכן נאמר: "מכנף הארץ זמירות שמענו". וכל סדרי בראשית אומרים לפניו שירה, שנאמר: "ממזרח שמש עד מבואו, מהולל שם השם". ע"כ.
 
ודע, כי על ידי השירה, זוכה האדם ללמוד תורה ביישוב הדעת ובשמחה. לא לחינם השם יתברך הוא הבוחר בשירי זמרה. על כן, בודאי שאין בזה ביטול תורה ללמוד ולהשתתף בשירת הבקשות. ורבים מגדולי ישראל ומהם: הגאון המקובל האלהי רבנו מרדכי שרעבי, ומרן הראשון לציון גדול הדור ופוסק הדור רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל, היו באים בלילות שבת לשמוע אל השירה ואל הזמרה במשך כמה שעות, והעידו על עצמם שהשירה היתה מסייעת להם לכל השבוע ללימוד התורה בשמחה ובחשק רב. ובלבד שהכל נעשה בשמחה של מצוה ובכובד ראש.
 
ומעשה שהיה בליל שבת קודש פרשת "לך לך" שנת ה'תשכ"ט, שהשכים מרן זצוק"ל ויצא מביתו שבשכונת "תל ארזה" בירושלים לכיוון שכונת "נחלאות", כדי להשתתף בשירת הבקשות שהתקיימה מידי ליל שבת בבית הכנסת "אוהבי ציון". והנה לפתע הגיח נחש שהזדקף מולו ולא זז. הרים מרן את קולו ואמר: "נחש נחש, אל נא תמנע ממני לומר שירה לפני ה' יתברך!" ומיד המשיך מרן ופסע ישר בדרכו, או אז התכופף לו הנחש והסתלק כלעומת שבא, ויהי לפלא... (מפי החזן ר' חיים כהן)
 
ולעצם השאלה אם מותר לנדד שינה מעיניו בשביל הבקשוות, הנה בודאי שרשאי לעשות כן, ובלבד שמרוב חשקו לשירה והזמרה אינו מרגיש צער, אבל אם מרגיש צער בנידוד השינה, וכגון בן שאביו מפציר בו לבוא ואינו נהנה מזה כל כך, אל יעשה כן אביו, כי השבת ניתנה לעונג ולא לצער.
 
וכיוצא בזה דנו הפוסקים לגבי המנדד שינה מעיניו בליל שבת לצורך לימוד תורה, ובספר זרע בירך כתב, שהמצער עצמו ומנדד שינה מעיניו בליל שבת נקרא חוטא, מכל שכן מתענית שאסורה בשבת, שצער נדידת השינה הוא יותר קשה מתענית. אבל אם הוא מתענג הרבה בלימודו, עד שכמעט אינו מרגיש צער מנדודי שינה, מותר.
 
וכמו שמצאנו בהגדה של פסח במעשה בתנאים גדולי עולם שהיו מספרים ביציאת מצרים כל הלילה עד שהגיע זמן קריאת שמע של שחרית. וכתב המהר"ל מפראג בספר גבורות השם, וכדי שלא יקשה לך היאך היו מונעים שינה מעיניהם בליל יום טוב, דע לך שלא היה להם שום צער, כי מרוב חיבוב המצוה של סיפור יציאת מצרים לא הרגישו עד שעלה עמוד השחר, כי היה הזמן קצר להם עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם רבותינו כבר הגיע זמן קריאת שמע של שחרית. עי"ש.
 
ולפי זה מובן מה שאמרו (מסכת סוכה נג ע"א): אמר רבי יהושע, כשהיינו שמחים בשמחת בית השואבה, לא ראינו שינה בעינינו. ובארו שם שהיו מנמנמים בלילות החג זה על כתפי זה, כי מרוב השמחה והעונג שבשמחת בית השואבה, כמעט ולא היו מרגישים שום צער של נדודי שינה. וכן בלימוד של ליל חג השבועות, כשיודעים את גודל התיקון שנעשה בלימוד התורה בליל זה, כמעט לא מרגישים שום צער, כמו המתענה בשבת תענית חלום שהתענית עונג לו.
 
וכן כתב הגאון רבי אברהם הכהן מסאלוניקי, בספר טהרת המים, לענין נידוד שינה מעיניו בליל שבת, נראה לי שהכל לפי מה שהוא אדם, שאם הוא מצטער מזה, ומתבטל מעונג שבת, וכל היום ההוא הלוך ילך ובכה, מחוסר השינה בלילה, בודאי שישכב ויישן ותערב לו שינתו; אבל איש אשר זיכהו השם בכוחו ואונו, ויש לאל ידו להיות מן העומדים בבית השם בלילות, והוא שמח וטוב לב בתורתו, ואדרבה מתענג בעונג עילאי כמוצא שלל רב, וכל היום לא פסק ממנו שמחה, כי כביר מצאה ידו בתורה, בודאי הגמור היתר גמור הוא להישאר ער כל הלילה בלימוד התורה, בלי שום ספק כלל ועיקר.
 
אכילה קודם עמוד השחר
רק יש להדגיש בענין זה של הבקשות, שרבים נוהגים להגיש לציבור מיני מאכל, אך צריכים לתת את הדעת שבעת שמגיע עמוד השחר [כשעה ורבע לפני הנץ, והיום בערך בשעה: 5:00], חייבים להפסיק מלאכול. ועל הגבאים לתת את הדעת על כך, לאסוף את הכיבוד, ולא להכשיל את הציבור באיסור אכילה קודם התפילה.
 
ועל הכל, יש לשים לב שהכל יתנהל בקדושה ובטהרה ביראת שמים, בלי דיבורים בטלים, שבלאו הכי אסורים הם בבית הכנסת.

 

שאלה - #301017

שם השואל/ת  רני בן חדוה

כתוב את השאלה כאן: שלום כבוד הרב! האם השתלת שיער לגבר מותרת? תודה רבה לך

 תשובה: מותר.

 

שאלה - #300817

שם השואל/ת  רחמים בן חוה

כתוב את השאלה כאן: שלום כבוד הרב. יש לי כמה שאלות. 1) האם מותר לגבר ספרדי בדור שלנו היום ולפי מרן שולחן ערוך  והרב עובדיה יוסף ז"ל להתחתן עם 2 נשים?  זאת אומרת האם לפי ההלכה כל גבר יכול לעשות להתחתן עם 2 נשים היום?
2) יש לנו לפעמים חזן בבית הכנסת שלא כל כך מיועד להיות חזן. הוא לא לובש כיפה מחוץ לבית הכנסת ואשתו לא מכסה את הראש. הוא נראה חילוני. האם מותר להתפלל בבית הכנסת שהוא חזן? או עדיף בבית לבד? (אגב אני גר בישוב עם בית הכנסת אחד ואין אפשרות ללכת למקום אחר בשבת).
תודה רבה לכבוד הרב.  יישר כוח!

 תשובה:

1. אין שום היתר לספרדי לישא שתי נשים בשום פנים ואופן, וכמו שכתב מרן השלחן ערוך באבן העזר סוף סימן א שעושים תקנה בחרמות ונידויים על מי שישא אשה על אשתו.
2. תשתדל שיעלה אדם ירא שמים הכי נורמלי שבציבור. ותדבר על זה עם הגבאים ותראה להם מה שפסק מרן בשולחן ערוך אורח חיים סימן נג סעיף ד, "שליח ציבור צריך שיהיה הגון. ואיזהו הגון, שיהא ריקן מעבירות; ושלא יצא עליו שם רע אפילו בילדותו; ושיהיה עניו ומרוצה לעם; ויש לו נעימה; וקולו ערב; ורגיל לקרות תורה נביאים וכתובים. ואם אין מוצאין מי שיהיה בו כל המדות האלו, יבחרו הטוב שבציבור בחכמה ובמעשים טובים". ע"כ.
 

 

 

 

שאלה - #1430817

כתוב את השאלה כאן: שלום כבוד הרב. האם חובה לאשה לכסות את ראשה?

 תשובה:

ראשית, יש לדעת שחיוב כיסוי ראש לאשה אינו לא חומרה ולא חסידות, אלא הוא דין גמור מן התורה ככל מצוות התורה.
 
ועתה אעתיק קטע נכבד מהחוברת "להיות את" מסדרת החוברות "בהלכה ובאגדה" בענין זה.
 
בעבר, היה הדבר מאוד מובן לכל הנשים. אשה חשה, שבתור נשואה, "אשת איש", היא כבר איננה יכולה להתראות בציבור באופן כה חינני. היא חייבת לשמור את הקסם, החן והמשיכה הטמונים בשיער - לביתה ולבעלה. הוצאתם לחוץ - מחללת את קדושת חיי הנישואין, בהם מתקדשת האשה לבעלה ומתייחדת לו.
 
כיום, לנשים רבות קשה לקבל זאת ולהסכים לכך. נשים חשות כי הן אינן מסוגלות "לוותר" על חלק כה משמעותי מן היופי שלהן. חשות שה"קרבן" גדול מידי. חוסר ההבנה וה"התחברות" לציווי זה של התורה, הוא כה רב, עד כי למרבה הצער, ישנן נשים המקיימות מצוות רבות, אהבת ה' טהורה מפעמת בליבן, ובכל זאת, עם המצוה הזאת - קשה להן.
 
לכן נביא כאן כעת, כמה נקודות חשובות, שיעזרו לנו בעזרת ה' לקרב את מצות כיסוי הראש - לליבנו. ובכך נרים ונישא בגאון את "עטרת ראשנו", אשר נפלה ונרמסה.
 
צו אלוקי!
ראשית לכל, עלינו לחדד את הידיעה - שחיוב כיסוי הראש לאשה הנשואה, הוא מן התורה. אשה נשואה שחלילה יוצאת החוצה בשיער מגולה - עוברת איסור מן התורה. [אותו בורא העולם שאמר שאסור לאכול חמץ בפסח ולאכול ביום הכיפורים, הוא גם אמר שאסור לאשה לצאת לחוץ בגילוי ראש]. ולעומת זאת, אשה המכסה את ראשה, מקיימת בזה מצוה מן התורה בכל רגע, כמו מצות ציצית ותפילין אצל האיש, ואין קץ לשכרה על כך.
 
מדוע התחלנו בנקודה זו? משום שזוהי נקודת המוצא, וטמון בה מסר מאוד חזק. הלוא אב אוהב, לעולם אינו אוסר על בנו משהו לרעתו, אלא אך ורק לטובתו. אם הקב"ה אסר זאת, אנו יכולים להיות רגועים ובטוחים שזה 100% לטובתנו. אשה יכולה להיות בטוחה, שלא יהיה לה שום חֶסֶר, שום החמצה, שום הפסד - רגשי, חברתי, משפחתי וכדומה, מן הציות לציווי ה'. גם אם היא איננה מבינה מדוע ואיך - קיום מצות הבורא ישפיע עליה ועל חייה רק לטובה ולברכה.
 
את המילים הבאות נחקוק בגדול על לוח ליבנו, ובמידת הצורך נתלה גם עם מגנט על המקרר:  "אמר הקב"ה: בני, שמעו לי, שאין אדם שומע לי - ומפסיד". (דברים רבה פ"ד ה)
 
חיי הנישואין מעניקים מנוחה!
הבה נחשוב: מדוע כה קשה לאשה לכסות את שערותיה בפני אנשים זרים? מדוע ה"קרבן" נראה כה גדול? האם באמת התורה דורשת מאיתנו הקרבה כה עצומה שהיא בניגוד גמור לרצונות הטבעיים שלנו?
 
להבנת התשובה, נתבונן בהשקפת התורה - בנושא השפעת חיי הנישואין על האשה ועל רגשותיה. חז"ל אמרו: "אין לאשה מנוחה אלא בבית בעלה", לכן הבעל בלשון המקרא נקרא אף "מנוח" (רות ג א), שעימו מוצאת האשה את מנוחתה. כלומר, באופן בריא, כאשר אשה נישאת, היא חשה שהגיעה "אל המנוחה ואל הנחלה". עד עכשיו הרגשות היו בתנועה תמידית של חיפוש, הלב ביקש את החסר לו. כעת בביתה, עם בעלה, היא מוצאת את מנוחתה הנפשית. יש לה שייכות, יציבות, היא מקבלת את התמיכה הגברית הנחוצה לה. הלב נח מחיפושים. זהו המצב הבריא והטוב. ואולם ישנו גם מצב שונה. מצב מקולקל וגרוע, בו האשה "איננה מוצאת מנוח לכף רגלה", איננה חשה סיפוק מבעלה ומחיי הנישואין, והיא תמיד מנסה לחפש אפשרויות טובות יותר... כפי שמתאר זאת שלמה המלך (משלי ז): "הֹמִיָּה הִיא וְסֹרָרֶת, בְּבֵיתָהּ לֹא יִשְׁכְּנוּ רַגְלֶיהָ. פַּעַם בַּחוּץ פַּעַם בָּרְחֹבוֹת, וְאֵצֶל כָּל פִּנָּה תֶאֱרֹב".
 
אם נתבונן היטב, נראה שכיסוי השיער או גילויו, מבטאים את שני המצבים המנוגדים הללו. ראש מכוסה מבטא את המנוחה הנפשית, את ההרגשה הנעימה והרגועה שיש לי כבר את העולם שלי, את הפינה שלי, את השייכות שלי. לעומת זאת גילוי השיער מבטא חוסר מנוחה, "הומיה היא", עדיין מחפשת, מבקשת, עדיין "מתערבבת" עם העולם וחשה צורך בהשלמת החסר [נסו להבחין בכך!].
 
אם קשה במיוחד לאשה לכסות את שערותיה, יתכן שזה משום שהלב עדיין הומה החוצה, עדיין מתקשה להתמקד פנימה ולמצוא את מלוא הסיפוק מחיי הנישואין. ובאמת זהו אתגר לא פשוט, בפרט בדור מוחצן ומתוקשר כשלנו. אבל דווקא כיסוי הראש, בתחילה אולי נגד הרצון הטבעי, יוביל אותנו להפניית הרגש יותר פנימה. למצוא את המנוחה הרגשית הבריאה, שחיי הנישואין מעניקים לאשה.
 
שמירה והגנה מפני חטא
כיסוי הראש - מסייע לאשה להרחיק ממנה גורמים שליליים. אדם שלילי המחפש קורבן לפיתוי לדבר עבירה, יחוש מחסום גדול יותר לנסות לפתות בעלת כיסוי ראש מאשר גלויית ראש. המסר החזק שבכיסוי ראש מכריז כלפי כל אדם בסביבה: "אני, הנני אשה צנועה השומרת על כבודה. שמור מרחק!". כמה בתים לא היו מתפרקים אילו היתה האשה מכסה את ראשה וחוסכת מעצמה את הנפילה ברגע של חולשה?
 
בענין אשה סוטה, אומר רש"י, את שער ראשה פורע הכהן בבית המקדש, כנגד מה שעשתה היא - שפָרְעָה [גילתה] את שערותיה "להתנאות על בועלה". ההנחה הפשוטה היא, שהאשה בוודאי לא חטאה כשהיא בראש מכוסה, אלא היא גילתה את שערות ראשה. כלומר כיסוי הראש מרחיק מן החטא.
 
הגברים מכסים את ראשם בכיפה או בכובע, בהתאם לדברי חז"ל אשר אמרו: כסה ראשך כדי שתהיה עליך יראת שמים. ביאור הדבר הוא, שכיסוי הראש יוצר תחושה פנימית איתנה, שהאדם כפוף לאל עליון שכל מעשי בני האדם גלויים לפניו, וכי העולם איננו הפקר. על אחת כמה וכמה תשפיע מצות כיסוי הראש על האשה, להוסיף לה יראת שמים. בעוד גילוי השיער נותן תחושה קלילה, מתחנחנת, בלתי מחייבת, העלולה אף להביא חלילה לידי עבירה, הרי שכיסויו נותן תחושת אחריות, שייכות ועמידה איתנה בפני פיתויים.

 

שאלה - #1420817

כתוב את השאלה כאן: ברצוני להנציח את שם הורי בצורה רצינית, האם די להכניס ספר תורה לבית כנסת, או שיש דבר אחר גדול יותר לעשות לעילוי נשמתם? (רון אטיאס הי"ו)

 תשובה:

ידידי, בדיוק בשאלה זו נשאל מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל בספרו (שו"ת יביע אומר חלק ח יורה דעה סימן לו) וזה תוכן דבריו בקצרה ממש:
 
כתב הרא"ש, אף על פי שבודאי מצוה גדולה לכתוב ספר תורה, מכל מקום זהו בדורות הראשונים, שהיו כותבים ספר תורה ולומדים בו, אבל בזמנינו שכותבים ומניחים אותו בבית הכנסת לקרוא בו ברבים, מצות עשה על כל איש מישראל לכתוב חומשי התורה, ומשנה, וגמרא, ופירושיהם, להגות בהם הוא ובניו, כי מצות כתיבת התורה היא כדי ללמוד בה, שנאמר: "וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם", ועל ידי התלמוד ומפרשיו ידע פירוש המצוות והדינים על בוריים, לכן הם הם הספרים שאדם מצווה לכותבם. וביאר מרן הבית יוסף, שכוונתו לחדש שיש גם חיוב כתיבת חומשים וש"ס ופירושיהם, שגם אלו בכלל מצות כתיבת ספר תורה, ושזה יותר מצוה גדולה מלכתוב ספר תורה לקרוא בו ברבים.
 
וכתב הגאון רבי חיים פלאג'י, ולפי זה נראה שהוא הדין למי שנותן מעות נדבה להדפיס ספר חדש מתורתם של ראשונים או אחרונים, שזהו בכלל מה שאמרו (מסכת כתובות נ ע"א) "צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד", זה הכותב ספרים ומשאילם לאחרים. והוא הדין למי שמדפיס מהונו ספר כתיבת יד בהלכה, אשר חובר על ידי איש גדול בתורה ומורה הוראה, ושיש בו תועלת לרבים, שזה חשוב יותר מכתיבת ספר תורה, שמוציאם לאור עולם, לחלקם ביעקב ולהפיצם בישראל, ולמען יעמדו ימים רבים, שבודאי שכרו כפול מן השמים, ואין לך הנצחה לעילוי נשמת ההורים גדולה מזו. וכתב עוד, מי שנדר לקיים מצות כתיבת ספר תורה, רשאי לשנות את נדרו בקניית ש"ס ופוסקים ולמוסרם לתלמידי חכמים כדי שילמדו בהם, כיון שהיא מצוה רבה יותר מכתיבת ספר תורה.
 
ומעתה הוא הדין כאן, שלהנצחת שם הוריו עדיף יותר לקנות ש"ס ופוסקים, ולהניחם בכולל של תלמידי חכמים שעוסקים בתורה בענייני הלכה. וכן להדפיס ספר כתיבת יד בהלכה שנכתב על ידי מורה הוראה מובהק, ויהיה בו לזכות את הרבים. וכל המזכה את הרבים, זכות הרבים תלויה בו, ואין חטא בא על ידו. ושכרו כפול מן השמים.
 
וכתב הרב לב אריה, המחדש חידושי תורה והמדפיסם, שכרם גדול יותר ממקריב קרבנות, שעל ידי שמוציא לאור עולם ספר שיש בו זיכוי הרבים, מתכפר לו. וכיון שהבן מזכה את אביו, ראוי להדפיס הספר לזכות את הרבים, ויהיה זה לעילוי נשמת ההורים, ויקויים בהם מה שנאמר (תהלים פד ח): "יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל". ועיין שם עוד מעלות טובות רמות ונישאות למוציא לאור עולם ספר בהלכה על ידי מתן דמים להדפיסו, שאין שיעור לשכרו הגדול.
 
נמצא אפוא, כי מה מאוד גדלה מעלת המדפיס ספר המתאים גם לאותם יהודים שעדין לא זכו לקיים את התורה והמצוות, אם שמירת השבת או טהרה ושאר מצוות התורה כדת וכהלכה, כמו החוברות המפורסמות "בהלכה ובאגדה" הכתובות בשפה קלה ונעימה השווה לכל נפש, ובכך משפיע עליהם ומלמדם את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשו, שזו המעלה היותר גדולה בצדקה שמזכה לאחרים שאינם יודעים. וברוך השם רבים התחזקו על ידן בשמירת המצוות ובאמונה בבורא יתברך, באהבה וחיבה ובנעימה קדושה.
 
וכה סיפר יהודי מהרצליה: "אני רחוק מתורה ומצוות, השתתפתי באזכרה וחילקו שם חוברות "השבת בהלכה ובאגדה" לעילוי נשמת הנפטר. האמת שמתחילה לא חשבתי לקחת חוברת, אך מכיון שלא היה לי נעים להיות יוצא דופן שכולם לוקחים ואני לא, לקחתי גם אני. אני אומר לך, קראתי את החוברת כולה מתחילתה ועד סופה, התרגשתי מאוד, לא ידעתי שזו השבת, תמיד דיברתי נגד השבת ונגד הדתיים, אני רוצה לבקש סליחה מהשבת ומכל הדתיים שדיברתי נגדם".
 
והנה אין ספק ש'זז' משהו ביהודי זה, וברור שנגרם לו חיזוק מסוים בשמירת השבת, ואי אפשר לדעת להיכן זה הגיע ויגיע. וכמה עילוי נשמה גדול נעשה לנפטר, שבזכותו התחזקו הציבור בהלכות שבת ועוד.
 
אך מאידך, מה נואלו אותם אנשים שהעיקר לנגד עיניהם תהלוכת ספר התורה, התזמורת, הסעודה באולם וכו' וכו'. ומעשה ביהודי שסיפר לי שאחיו מכניס ספר תורה, והסעודה תהיה באולם עם 600 איש, וביקש שאבוא לעשות דרוש. נעניתי לו בשמחה רבה. אבל שאלתיו, כי מאחר ועתה אנחנו קרובים לראש השנה, אולי ישאל את אחיו שירכוש 500 חוברות "ראש השנה ויום הכיפורים בהלכה ובאגדה" ויחלק לציבור הבאים, ובסה"כ הן עולות 1500 ₪. שאל את אחיו, ואמר לו: כבר הוצאתי רק על האולם 100,000 ₪, וזה לבד מעוד למעלה מ-10,000 ₪ שהוצאתי על העוגות הקרות והחמות שבהם נכבד את הציבור בעת כתיבת האותיות, ולבד מהגלידות ושאר הפינוקים שיחלקו לציבור בעת לקיחת ספר התורה מהאולם לבית הכנסת. ועל כן אמר שאינו יכול לקנות גם חוברות שעולות כל כך יקר.... 3 ₪ לחוברת.
 
והנה לפני שהגעתי לאולם לדרוש, עלה בדעתי להתקשר ולשאול, האם ישנה הפרדה בין הגברים לנשים, וענה לי שיושבים מעורב.  אוי, כמה כואב הדבר שזו המחשבה של אותם אנשים שיראו אותי, והנה התהלוכה, והנה האולם, והנה הכיבוד, והנה התפאורה, אבל איפה כבוד השם יתברך, איפה כבוד התורה, לשבת מעורב, ועוד ליד ספר התורה???!!!
 
שוב מעשה באחד שהזמין אותי לדרוש בהכנסת ספר תורה באולם, והנה הביאו זמר שאינו שומר מצוות כלל ועיקר, ואפילו בפני ספר התורה לא טרח לתת כיפה על ראשו, וביושבי עם רב בית הכנסת שם, פתאום אני רואה שהזמר אינו נמצא במקומו, ואף בעל השמחה התורם את ספר התורה נעלם. נגלה לאוזני שהלכו לרקוד ולשיר אחר המחיצה עם הנשים. מיד קמתי והלכתי לשם ולקחתי את הזמר בעדינות והוצאתי אותו משם, וברוך השם פסקו הריקודים המעורבים. אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה, מכניסים ספר תורה, ורוקדים בתערובת.
 
על כן, אשרי הלוקח את הדברים לתשומת לבו, ולא מחקה את אחרים, ולא מסתכל על הטפיחות שכם שיקבל בכל רגע בתהלוכת ספר התורה, אלא אדרבה יתרום להוצאת ספר הלכה שדבריו התקבלו בחסדי השם בקרב העם, שאין לך הנצחה, נחת רוח ועילוי נשמה גדולים מזה. וכל הזכויות שיהיו כתוצאה מהלימוד בחיבורים הללו, הכל נזקף לזכותו של התורם, ולעילוי נשמת המנוח. ויבורך מפי עליון בעולם הזה ובעולם הבא, מחלקו יהיה חלקנו, אמן.

 

 

שאלה - #1410817

כתוב את השאלה כאן: רציתי לבקש אם יוכל הרב להסביר ולהרחיב בענין הזהירות והכוונה באמירת הברכות, כי לצערי ראיתי רבים שאמנם הם מברכים על אכילתם, אבל ממהרים בברכה, ופעמים שבולעים תיבות ואותיות? (ליאל סילם הי"ו)

 תשובה:

אמרו חז"ל, "האי מאן דבעי למיהוי חסידא לקיים מילי דברכות", פירוש, מי שרוצה להיות חסיד, שילמד הלכות ברכות. על כן, על כל אדם להיות זהיר בברכותיו, וכן אמרו חז"ל, "מברכותיו של אדם ניכר, אם תלמיד חכם הוא או בּוּר". על כן, ישים לב לבטא את המילים היטב מילה במילה ולא יבלעם.
 
וכמה צורם באוזן לשמוע ברכות משובשות וחסרות, למשל: במקום לומר "בָּרוּך אַתָּה" בשתי תיבות, הוא אומר: בָּרוּכָתָה, או במקום לומר "מֶלֶךְ הָעוֹלָם", הוא אומר: מֶלֶכָעוֹלָם. וכיוצא בהן דוגמאות רבות שמילים משתבשות בעת אמירתן, ונמצא שהוציא שם שמים לבטלה, ואכל בלי ברכה.
 
כמו כן, טעות מצויה באמירת שם השם, שבמקום לומר שם השם כהוגן ולבטא את הד' בחולם - אדֹ, טועים ואומרים אדְני, שזה אינו שם השם כלל.
 
וכמה הזהיר מרן החיד"א על המברכים והמדלגים תיבות ואותיות מהברכה, וכתב: "הלא תראה כי מאוד ידקדק אנוש בקאפ"י [קפה] אם הוא טוב, ואם הכלי הוא נקי ויפה, אבל ברכה חסרה ושאינה כתקנה לא אכפת. וגם בברכה שכבר מברכה כמות שהיא, רומז באצבעותיו ושוחק, אוי לה לאותה בושה. וכל זה בא מעוונותינו ומטרדות הבלי העולם הזה שהם העיקר לדעת היצר הרע, ואילו עבודת השם אשר לכך נוצרנו היא טפלה, אוי לנו". ע"כ.
 
והגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל היה מעורר תמיד בכל הזדמנות שהיא, לברך את הברכה בנחת ולחלקה לשלשה חלקים: "ברוך אתה ה'" - "אלוקינו מלך העולם" - "שהכל נהיה בדברו", "בורא פרי העץ", וכיוצא בהן. שעל ידי החלוקה הזאת, מבטא את התיבות יפה יפה, ויקל עליו להתבונן ולכוון בהן כיאות.
 
ועוד היה אומר: הלא בכל יום אדם מברך 100 ברכות, ובחודש אחד יש 3,000 ברכות, ובשנה 36,000 ברכות, תעשה חשבון בשבעים שנה ויותר כמה ברכות יש. ובעולם הבא יש חדר מיון, שבודקים כל ברכה אם בירך כתקנה, ויתכן שמכל הברכות שבירך בימי חייו, אם לא היה נזהר בהם, ישארו לו אולי 20 או 30 ברכות שבירך כתקנן. וכמה צער יהיה לו בשעה שיראה את כל ברכותיו שבירך שאינן כהוגן. והלוא בשביל מצות לולב ואתרוג, אדם נוסע אפילו לעיר אחרת כדי להשיג אתרוג מהודר ומשלם בכסף מלא, ואילו לברך מילה במילה ובכוונה, זה לא עולה כסף ולא זמן, רק שניות אחדות לכוון דעתו.
 
וכה סיפר הרב על המקובל הגדול בעל "כף החיים": "כאשר היו מביאים בפני רבנו כוס תה או קפה לשתות והגיע הזמן ללגימה, היה נוהג לסגור את הספר כאשר כפו השמאלית מונחת בתוך הספר לסימן. ואחר כך נטל בידו הימנית את הכוס, התבונן בה כאילו רומז לה משהו במבטו, ועוצם את עיניו ומברך 'ברוך אתה' והזכיר את השם בסילודין והמתין שיענו אחריו "ברוך הוא וברוך שמו", והמשיך 'אלוקינו מלך העולם' כשכל גופו מרתת ואיבריו מזדעזעים מפחד השכינה הקדושה, והשלים בדביקות וערגה 'שהכל נהיה בדברו' ופקח עיניו ולגם מן הכוס. והיו רואים אז בעליל איך שכולו מלא תהילה לבורא יתברך שמו על המשקה.
 
וזכורני, פעם כאשר בירך רבנו ברכת שהכל, והגיע למילים 'מלך העולם' היה נדמה לי כאילו כל העולם עוצר את נשימתו ומקשיב לברכתו 'שהכל נהיה בדברו'. צעיר לימים הייתי אז, וזכיתי ללמוד עמו במחיצתו גמרא ותוספות, היינו מתפלפלים עמו, מקשים ומתרצים, ולרגע דימינו שאנחנו שנינו במדרגה אחת שווה בשווה, אולם כשהיה מברך 'שהכל' בחיל וברעדה, ובאומרו המילים 'מלך העולם' היה נדמה כאילו כל העולם כולו משתתק ומאזין לברכתו, אזי ראינו בעליל מה רב ההבדל והמרחק בינינו".
 
וזו לשון הרמב"ם: אמירת הברכות בחיפזון ומהירות, הרי היא טעות גמורה. ומי שאינו מוכיח על זאת, הריהו חוטא. משום שכל אלו הסוגים של עבודת השם בדיבור, אין הכוונה אלא שיחשבו בהם כשיאמרום, ויכוון אומרם את לבו, וידע שעם אדון כל העולם מדבר בהם, בין שיבקש ממנו או יודה לו וישבחהו או יתאר פעליו וחסדיו או יתאר נפלאותיו בברואיו ויכולתו. וכיצד מותר למהר בזה ולהסיח הדעת ממה שנאמר. ומי שאינו יודע מה הוא אומר ואינו מבינו, הרי הוא כמו התוכי והשוטה החוזרים על המילים שבני האדם לימדום. ע"כ. ורבי יהושע אבן שועיב כתב: המדבר לפני השם יתברך ואינו מכוון את לבו, אינו יותר מהציפור והדרור שמצפצפים כמוהו, אבל כשיכוון ויבין את הדברים שמוציא בפיו, תהיה עבודתו שלימה ונכבדת, וזהו יתד שהכל תלוי בו. ע"כ.
 
וכתב בספר חסידים: כשמברך על אכילתו ושתייתו ברכות השגורות בפי כל, יכוון לבו לשם בוראו אשר הפליא חסדו עמו ונתן לו את הפירות והלחם ליהנות מהם. ולא כאדם העושה דבר כמנהג, ומוציא דברים מפיו בלא הגיון הלב, ועל זה חרה אף ה' ושלח את עבדו ישעיה ואמר: "יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה, בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי, וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה". אמר הקב"ה לישעיה, ראה מעשי בני, כי אינם אלא לפנים, ומחזיקים בי כאדם שמחזיק ונוהג מנהג אבותיו בידו. באים בביתי ומתפללים תפילות הקבועות כמנהג אבותם בלא לב שלם. שותים ומברכים כמו שהדבר שגור בפיהם, ואינם מתכוונים לברכני. לכן חרה אפו ונשבע בשמו הגדול לאבד חכמת חכמיו היודעים אותו ומברכים אותו כמנהג ולא בכוונה.
 
ומעשה באחד שמת לפני זמנו, ולאחר שחלפו יותר מי"ב חודש, נגלה בחלום לאחד מקרוביו, ואמר לו שבכל יום דנים אותו על שלא היה מדקדק לברך ברכת המוציא וברכת הפירות וברכת המזון בכוונת הלב. שאלו: והלא משפט רשעים בגיהנם י"ב חודש בלבד? אמר לו, אין דנים אותם פורענויות חזקות כמו בי"ב חודש הראשונים. ע"כ.
 

שאלה - #140817

שם השואל/ת  אביבה בת שרה

שאלה? כיסוי ראש לאשה נשואה
כתוב את השאלה כאן: שלום כבוד הרב. רצינו לשאול שאלה בקשר לכיסוי ראש בבית לאשה שומרת מצוות. אני לובשת מטפחת כיסוי ראש מלא. אין לנו ילדים. שאני בבית אני בדרך כלל לא שמה כיסוי ראש רק שאני מתפללת, מברכת ברכות הנהנין, או שבעלי מתפלל. האם זה בסדר? ורציתי לשאול האם זה בסדר לשים כיסוי ראש חלקי שבעלי עושה קידוש או שמתפלל מסביבי? ("חלקי" זאת אומרת רואים את השיער הערוך שלי רק למעלה מכוסה.) האם צריך לשים כיסוי ראש גם שבעלי מברך ברכות הנהנין לפני ?  כמובן אין אדם אחר נמצא בחדר. תודה רבה לכבוד הרב. 
 
תשובה:

לכבוד הגברת אביבה תחי'
 
אשה נשואה, כשיוצאת חוץ לביתה, חייבת לכסות את ראשה מהתורה. ואולם בביתה אינה חייבת מן הדין לכסות את ראשה, ובפרט למתחילות דרכן בעבודת ה' שקשה להן לכסות את ראשן גם בבית, יכולות להקל בבית בלבד. אולם אם יש שם אנשים זרים, חייבת לכסות. וברור שחתני המשפחה וגיסים, הריהם כאנשים זרים לענין זה.
 
ואולם בזוהר הקדוש (נשא קכה ע"ב) כתוב, שצריכה האשה לכסות את שערותיה גם בבית, והפליג מאוד בשבחה ומעלתה של אשה זו, וברכה שתזכה שיקויים בה הפסוק (תהלים קכח ג): "בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ", שכמו עץ הזית, אינו מאבד את עליו בין בקיץ ובין בחורף, ויש בו חשיבות תמידית יותר משאר אילנות, כך בניה של אשה זו שמכסה את שערותיה, יתעלו בחשיבות יותר על שאר בני העולם. וגם בעלה זוכה ומתברך בכל הברכות, אושר ועושר ובנים ובני בנים ועוד הרבה הטבות ומעלות.
 
ובאמת שכן מנהג בנות ישראל הקדושות, רבות בנות עשו חיל והולכות בכיסוי ראש מלא אף בביתם.
על כן בודאי שכל שאפשר, יש להשתדל ללכת בכיסוי מלא בבית, ותבוא עליה ברכה. והלוא אם היתה ברכה של בבא סאלי, מי לא היתה מתאמצת על זה, וכאן ברכה של הזוהר הקדוש רבי שמעון בר יוחאי, שכולם רצים להתברך על קברו, וכאן הוא עצמו מברך, אם כן מה יותר מזה?! אבל הכל לפי הענין, יודע אני שלא כל אחת מסוגלת על זאת.
 
איך שיהיה, אשה שעדין הולכת בביתה בגילוי ראש, מכבוד הברכות והתפילות וקריאת תהלים, דברי תורה וכל דבר שבקדושה, תכסה את ראשה באותו זמן.
 
ולענין אם מותר לברך כנגד שיער של אשה, הנה להלכה אסור לברך כנגד שיער של אשה נשואה, ואפילו של אשתו, כיון שדרכה לכסותו כפי שציוותה התורה. וכתב החפץ חיים בספרו גדר עולם (פרק ו): "ואפילו אם הולכת פרועת ראש רק בביתה בלבד, ולא בשוק, על כל פנים היא מקלקלת בזה לכל דבר קדושה שהוא אומר. והיינו כפי הרגל כל איש ואיש בביתו, להתפלל ולברך המוציא וברכת המזון וכל הברכות, ולקרות בתורה, וקשה מאוד להיזהר כשאשתו הולכת בביתה פרועת ראש, שלא לומר שום דבר קדושה נגדה. ע"כ.
 
על כן, גם כיסוי חלקי אינו טוב, אלא צריך כיסוי שלם בעת תפילה, קריאת שמע וכל ברכות הנהנין, ובעת כל דבר בקדושה כלימוד תורה וכיוצא בהם, וממילא הוא הדין כשהבעל אומר דברי תורה בשלחן שבת או במשך השבוע שלומד בבית ובכל הזדמנות שהיא. ברור שאם הוא מסתובב ומפנה גב, אז אינו רואה ואפשר לברך.
 
[ואולם אשה ההולכת בגילוי ראש תמיד גם בחוץ, אף שעוברת איסור גמור מן התורה ועתידה ליתן את הדין על זה, אין איסור לקרוא כנגד שערה, ודינה כבחורות הרווקות שמותר לקרוא כנגד שערותיהן. וכל זה דווקא אם ראה את שערה באקראי, אבל אסור להסתכל ממש, אף שדרכה לגלותו. ובאשתו, אפילו כשמסתכל ממש, מותר לקרוא.]
 
וראיתי לנכון להעתיק מחוברת "להיות את" מסדרת החוברות "בהלכה ובאגדה" במעלת כיסוי ראש.
 
הכלי יקר (בראשית יח ט) כותב, כי יש בכח מעלת הצניעות, לזַכות את האשה בילדים, גם אם עד עתה נמנע ממנה פרי בטן. הוא כותב כי מסיבה זו, המלאכים שהגיעו לבַשֵׂר לאברהם ושרה שהם עומדים להתברך בבן, שאלוהו: "איה שרה אשתך", ונענו כי היא בצניעותה בתוך האוהל. המלאכים רצו להזכיר את צניעותה של שרה בהקשר לשליחותם, ובכך לרמוז שכתוצאה מצניעותה הרבה, עומדים אברהם ושרה להתברך בבן, על אף שבדרך הטבע כבר לא היה הדבר אפשרי.
 
אמרו חז"ל (תנא דבי אליהו רבה פרק יח): "אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך", אימתי תהא אשתך כגפן שהוא עושה פירות? כל זמן שתהא בירכתי ביתך". מאחר שלצניעות ישנה השפעה חזקה על הילדים, הדבר מובן, שכאשר האם מתנהגת בצניעות, ה' יתברך חפץ לחננה בילדים, ביודעו כי צאצאיה יהיו יראים ושלמים. הוא מפקיד אוצרות בידיים טובות ונאמנות!
 
שלישייה כנגד שלישייה
אחת עשרה שנים עברו על מיכל מיום חתונתה, ועדיין לא נפקדה בפרי בטן. כמה נחלי דמעות, תפילות ותחנונים כבר שפכו, כבר דרשו ברופאים ועשו כמה סגולות, ועדיין מצפים לישועת ה'.
 
יום אחד הגיע לידיה עלון של חיזוק בצניעות. דובר שם על המכשולים הקשים המצויים ב"פאה נוכרית", ועל החשיבות והנחיצות לחבוש כיסוי ראש כדת וכהלכה. נכנסו הדברים לליבה של מיכל, והחליטה כי עליה "להחזיר עטרה לראשה", ולהתעטר בכיסוי ראש כראוי, במקום הפאה שחבשה לראשה מיום החתונה.
 
היא סיפרה את הדבר לאחותה, והוסיפה שאולי זוהי הסגולה הנכונה להיפקד בבנים. שמעה האחות, השתכנעה שזה צעד נכון, ואמרה: כדי שהדבר לא יהיה לך קשה, גם אני אלך בעקבותיך, ואחבוש כיסוי ראש כראוי. אחות קטנה מאורסת היתה להן. לפני האירוסין, ביקש ממנה החתן שתכסה את ראשה במטפחת, בלי פאה, ענתה המדוברת שאין היא יכולה להיות שונה מאחיותיה. אך עתה, כאשר האחיות כבר הולכות במטפחות, גם היא תעשה כן, שהרי היא אמרה שאיננה יכולה להיות שונה מאחיותיה...
 
לא עברה שנה, ומיכל נפקדה בשלישייה, בריאים ושלימים. שלישיית ילדים כנגד שלישיית חיזוק בצניעות. הדבר היה לפלא בעיני כל המשפחה, הם ראו בחוש כי יש מנהיג לבירה, המשלם לאיש כמעשהו מידה כנגד מידה, והסגולה הזאת בדוקה ומנוסה. (סיפורים קטנים על מעשים גדולים)
 
ההשתדלות הנכונה
לפני כשנה וחצי הייתי בחתונה של דודתי, שחיתנה בן שנולד לה לאחר כשבע עשרה שנים של המתנה. זו היתה חתונה מרגשת ועמוסת דמעות. מטבע הדברים, באירוע משפחתי שכזה מתגלגלים מפגשים עם קרובות משפחה שלא יוצא להתראות עמן ביום יום השוטף. והנה נתקלתי על רקע התזמורת הסוערת והמעגלים הסוחפים בקרובת משפחה שנשואה כעשרים שנה ועדיין לא זכתה להיפקד. ליבי נחמץ לראותה בידיים ריקניות ובעיניים כבויות. המחשבה שהבזיקה בראשי באינסטינקטיביות היתה, שאם אנו כאן בחתונה של בן שנולד לאחר שבע עשרה שנים, גם היא יכולה עוד לזכות לישועה. לא קצרה יד ה' מלהושיע. חשבתי כיצד אוכל ליטול את חלקי ולנסות את השתדלותי למענה. ואז נזכרתי בסיפורי ישועות רבים שחלפו ליד אוזני, שלכולם היה מכנה משותף שחזר על עצמו - הצניעות. חשבתי שאולי נתארגן גם אנו, בנות המשפחה, לחיזוק קולקטיבי בצניעות ונקדיש אותו לישועת הזוג חשוך הילדים.
 
מניסיון ידעתי שאין קבלה טובה מלימוד ההלכה. כאשר מודעים להלכות ולפרטיהן, ממילא נזהרים יותר ומקפידים מאליו על הגדרים הנכונים. החלטנו לרתום ארבעים מבנות המשפחה לשמוע כל יום במשך ארבעים יום שיעור אחד מתוך השיעורים של הרבנית שוב שתחי' ב'קו שלך' [054-8529999 ולהקיש 4 פעמים 2].
 
בנות המשפחה שמחו להטות שכם ולפעול למען קרובת המשפחה, ויחד קיבלנו על עצמנו ללמוד מראש חודש אלול ועד יום הכיפורים את ארבעים השיעורים הראשונים של הרבנית שוב. ביום כיפור סיימנו את הלימוד, כשאנו מרגישות מרוממות ומבינות טוב יותר מהי צניעות ומה כלול בה. לאחר שנה, ארבעה ימים לפני יום הכיפורים, התבשרנו בבשורה, שלא היה לב שלא ניתר לשמוע אותה - קרובת משפחתנו ילדה זוג תאומות מתוקות ובריאות!!! היתה זו התרחשות נוגדת כל כלל טבעי וכל מהלך הגיוני. כמעט עשרים שנה היא מצפה בכיליון עיניים לילדים, ושום השתדלות טבעית לא הועילה, ולאחר הלימוד לישועתה - היא נושעה בקלות!
 
לא היה שייך שלא לעשות את הקישור המיידי בין הדברים. ועוד יותר מכך, אמרו לנו שישועה שחוזרת באותו התאריך במעגל השנה, מעידה שהתאריך הזה פעל וגרר את הישועה. קרובת המשפחה שנושעה היתה גם היא שותפה בסדר הלימוד. היא סיפרה שבעקבות הלימוד זכתה גם היא להתחזק בצניעות ועברה מרופא לרופאה, והרופאה היא זו שגלגלה בסופו של דבר את הישועה בחסדי שמים. (סיפור קטן מעשה גדול. לאימות: 02-5379531)
 
פוקד עקרות
היינו זוג צעיר, ומזה חמש שנים המתנו להפקד בפרי בטן, אך נראה היה שהישועה רחוקה מאיתנו. והנה, בעלי קבע פגישה בלשכה של מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל כדי לשואלו כמה שאלות הלכתיות, ואני ניצלתי הזדמנות זו שנכנס יחד ונבקש ברכה לזכות בבנים.
 
זה היה ביום ששי, בעלי נכנס, ביקשתי גם אני להכנס, ואחד האחראים שם שאל אותי: "מה את צריכה?", אמרתי לו: "ברכה לילדים". הוא שאל בפליאה: "כך את חושבת להכנס כשאת חובשת פאה נכרית?!" "כן", עניתי. "אין לך איזה מטפחת בתיק?" "לא", השבתי בנימת כעס, "זה מה שאני, ככה אני הולכת, אם אתה רוצה תכניס אותי כך, ואם לא, אז לא צריך"... הוא עשה 'פרצוף', ואמר: "תכנסי"... (כיום, אני לא מאמינה איך בטיפשותי נהגתי כך, שכן ידעתי היטב כמה מרן מוכיח ברבים על חומרת איסור חבישת פאה נכרית). ישבנו אצל מרן, הוא השיב לבעלי על כל שאלותיו, ואחר כך ביקשנו ברכה, מרן שמע ואמר: "בואי בתי, שבי". הוא ראה שאני חובשת פאה, ואמר: "תראי, תורתנו הקדושה אוסרת ללכת בפאה נכרית, אם תכסי את ראשך כהלכה במטפחת, אני מבטיח שאקח את שמותיכם ואתפלל עליכם ובעזרת ה' תפקדו בבנים צדיקים". יצאנו ממרן, בעלי ואני הסתכלנו זה על זה, והוא שואל אותי: "נו, מה נראה לך? את מורידה את הפאה?" אמרתי לו "תניח לי, עכשיו אני לא יודעת כלום".
 
והנה, נכנסה שבת, עמדתי מול הנרות והתחלתי לבכות ולבכות, ואז אמרתי: "רבונו של עולם, אני שמה מטפחת בתיק שלי, אם הברכה של הרב עובדיה תתקיים, אני מבטיחה, שבאותו יום שאני שומעת בשורות טובות, אני מורידה את הפאה ומכסה את ראשי במטפחת".
 
ידעתי שהקבלה הזו קשה עבורי מאוד, שכן עבדתי עם נשים שכולן חובשות פאות, זו היתה עבודה מכובדת שקשה מאוד להתקבל אליה. אבל כל כך רציתי כבר להפקד, שהבטחתי בכל לבי והכנתי מטפחת בתיק. זה היה בקיץ בחודש תמוז, וברוך ה' כבר מיד אחרי החגים התקיימה ברכתו של מרן ונפקדתי. כמובן שקיימתי את הבטחתי. בשבוע הראשון כשהגעתי לעבודה הייתי נראית בעיניהן פרמיטיבית, ושלחו לעברי משפטים פוגעים. אבל בעלי עודדני: "ככה זה, ההתחלה קשה, אבל לאט לאט יתרגלו למטפחת ויפסיקו ללגלג, היי חזקה ותהיה לך זכות עצומה"... ואכן כן, זכינו ברוך ה' לשמונה ילדים. כשמרן זצ"ל נפטר, בעלי אמר לכל הילדים לצאת ללויה, באומרו: "מרן זה האבא שלכם!"

 

 

שאלה - #260717

שם השואל/ת  חביבה בת דורית

שאלה? הלכות בגדי נשים
כתוב את השאלה כאן: שלום כבוד הרב!  אשמח אם כבוד הרב יבהיר על פי הספרדים מרן הרב עובדיה יוסף מה היא ההלכה כלפי נשים לגבי אורך החצאית? כל רב אומר משהו אחר!  אני רוצה לדעת מה כבוד הרב פסק שאורך החצאית לנשים צריכה להיות?  עד הקרסול? או 10 סמ מתחת לברך?  ואשמח אם כבודו יגיד לי איפה זה כתוב בדיוק? (אגב הרב קנייבסקי פסק שגודל החצאית צריך להיות עד הקרסול)... תודה רבה רבה השם יברך!

תשובה:

לכבוד ה"ה חביבה תחי'

בענין אורך ורוחב החצאית, ראיתי לנכון להעתיק מהחוברת המפורסמת "להיות את" מסדרת החוברות "בהלכה ובאגדה" שרבים התחזקו לאורה ברוך השם.

החצאית - מטרתה להסתיר את הרגליים ואת צורתן. ובפרט הירכיים, הצריכות הסתרה מעולה יותר מיתר אברי הגוף, דהיינו שאין די לכסותן ולהצניע את חיטובן, כמו יתר אברי הגוף, אלא יש להסתיר את צורתן כליל. [הדבר רמוז במילים הכתובות בשיר השירים: "חמוקי ירכיך" - ירכייך מוסתרות ומוסוות, הרבה מעבר ל"מכוסות". הטעם לכך, משום שמקום זה "קרוב לערווה יותר משאר אברים" (חיי אדם חלק א כלל ד סעיף ז).
אם כן נבין, מדוע מכנסיים אסורים כליל בלבישה. למעשה, בעבר הדבר היה מובן מאליו, ושום אשה לא העלתה על דעתה ללבוש מכנסיים, שהם במהותם בגד גברי. החוש הנשי הבריא חש, שאין זה בגד המתאים כלל לאשה, כי הוא מבליט ומדגיש את צורתם המלאה של הרגליים והירכיים.
ה"חזון איש" נשאל פעם, האם בימינו אפשר להקל בחומרת האיסור של לבישת מכנסי נשים, משום היותו כה נפוץ? ותשובתו היתה - זו פריצות גמורה להתלבש בבגד כזה, אף על פי שרבות נוהגות כך. הוא הוסיף ואמר שאילו היתה אשה מופיעה בין אנשים בלבוש מכנסיים, בזמן הסנהדרין, היו מביאים אותה בפני בית דין, ומענישים אותה בעונשי בית הדין היותר חמורים, על הפרת הדת.

התבטאות זו נשמעת חריפה מאוד. אולם יש לדעת שהחזון איש תמיד היה מתון בתגובותיו ולא היה מגזים ומפריז. ובכל זאת הוא התבטא כך, מתוך שהבחין בממד האמיתי והנכון של הדברים. במבט טהור של גדול בישראל, יש כאן הפרת דת חמורה, אשר בימים כתיקנם לא היתה עוברת כלל לסדר היום, ובית הדין היו מגיבים בכל חומרת הדין, כדי שלא תהיה פירצת צניעות כזו בעם ישראל. אם אנחנו איננו מספיק מבינים זאת, הרי זה מפני שרגשות הצניעות שלנו ספגו מכה קשה מכל אופנת הגויים שחדרה אלינו. (עו"ז 297)

חצאית מכנס [מכנס מתרחב מאוד, הנראה דומה לחצאית] - אף היא אסורה. היא אומנם מסתירה את צורת הירכיים, אולם יש בה מכשול אחר: תוך כדי הליכה, החצאית "נפתחת" שוב שוב [דהיינו שמתגלה הרווח שבין הרגליים] וזה מאוד מושך את העין אל המקומות המוצנעים ביותר. הדבר דומה לשסע בחצאית [שאודותיו נרחיב בהמשך], המהווה אף הוא מכשול חמור. [ועוד: אם היו מתירים ללבוש חצאית מכנס, היה מהר מאוד נשחק איסור לבישת המכנסיים, כי ה"חצאיות" הללו היו הולכות ונהיות צרות יותר, והופכות עד מהרה ליותר מכנס מאשר חצאית]. (עו"ל 297)

לכן יש להקפיד על חצאית ארוכה ורחבה דיה, שאכן ממלאת את תפקיד החצאית - להצניע כראוי את צורת הרגליים.

רוחב החצאית - לאור האמור, החצאית צריכה להיות ברוחב המסווה לחלוטין את צורת הירכיים ואת צורת ההליכה. הרוחב הנדרש לשם כך - הוא תוספת של 8-11 ס"מ בהיקף אגן הירכיים [ניתן לבדוק זאת בצורה פשוטה מאוד, על ידי "צביטת" החצאית משני צידיה בעת לבישתה: אם ניתן בו זמנית "לצבוט" בכל צד בקלות 2.5 ס"מ, הרי זה מראה על עודף של 10 ס"מ בהיקף]. ומשם ומטה - החצאית צריכה להמשיך ולהתרחב. הרחבה זו נחוצה לשם טשטוש צורת הגוף בכל תנועה, כמו עלייה במדרגות, פסיעות רחבות, כניסה לרכב וכדומה. (ה"כ 126)  כשרוחב החצאית איננו מספיק...

להמשך התשובה לחץ כאן

שאלה - #210717

שם השואל/ת  נתן

שאלה? חשיבות אכילת כזית תוך שיעור אכילת פרס

כתוב את השאלה כאן: לכבוד הגאון הרב דוד שלום נקי שליט"א שלום רב. מישהו שכאשר הוא סועד עם לחם (בין בסעודות שבת או בחול) אז אמנם הוא אוכל כזית לחם אבל הוא לא מקפיד לאכול כזית זה תוך כדי שיעור אכילת פרס. ואע"פ כן הוא מברך ברכת המזון. אמרתי לו שיקפיד לאכול כזית תוך כדי זמן אכילת פרס, (אחרת גם לא יוצא ידי חובת סעודת שבת וגם ברכת המזון שלו בספק גדול של ברכות לבטלה) והוא אמר שיש איזו דעה של מישהו בהלכה (כמדומני של סבא של רב קהילה בחו"ל שאינני יודע מה טבעו) שנאמר בשמו שאפשר לברך ברכת המזון גם אם לא אכל תוך כדי אכילת פרס. זה היה תמוה בשבילי ונגד מה שלמדתי בהלכה, ולכן אני מבקש מהרב שיבהיר אם הוא צודק או לא. כי עד שהרב יבהיר הוא ממשיך לאכול בצורה הזאת. מה גם שבסעודות שבת צריך 2 כזיתות כשכל כזית תוך זמן אכילת פרס. וכן מי שנטל ידיים עם ברכה, עליו לכתחילה לאכול 2 כזיתות בצורה הנ"ל. ואמנם באתי להראות לו את הכתוב מתוך הספר "בהלכה ובאגדה" אבל הוא סרב לראות מאחר שהוא מחזיק באותה דעה בהלכה שציינתי לעייל. והוא מרבה לומר שבכל הלכה והלכה יש דעות רבות (לי ברור שוודאי לא נוהגים ללכת תמיד לפי דעה מקלה שפעם זה דרך רב פלוני ופעם זה דרך רב אלמוני וחוזר חלילה. אלא הולכים ע"פ פסיקה מסויימת הן להקל והן להחמיר). על כן אני מבקש מהרב שיסביר אם יש צד כלשהו שאכן ניתן לסמוך על אותה דעה שהוא ציין? תודה רבה לכבוד הרב. נתן
תשובה:

לכבוד ה"ה נתן הי"ו

דבריך נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת, ברור בשלחן ערוך סימן קנח סעי' ב, ג,  שבאכילת כזית נוטל ידיו בלי ברכה, ובכביצה שזה כ- 50 גרם נוטל ידיו עם ברכה. ובסעודות שבת צריך לכתחילה לאכול כביצה שזה שיעור סעודת קבע, ורק שקשה לו לאכול יוצא ידי חובה בכזית.  ואז יטול בלי ברכה. ושיעור כזית לברכה אחרונה חייב דווקא כשאוכל כדי אכילת פרס 7.5 דקות, אבל ביותר מזה לא מברך ברכה אחרונה, ואם ברך ברכת המזון, ברך 4 ברכות לבטלה, ולדעת הרמב"ם ומרן השלחן ערוך, עבר לא תשא את שם ה"א לשוא. 

על כן ידידי לענ"ד תבהיר  לחברך את הדברים ודברי חכמים בנחת נשמעים, והוא יקבל בס"ד.

שאלה - #100717c

שם השואל/ת  דוד חן

שאלה? בורר בשבת

שלום כבוד הרב. שלום לרב נקי שליט"א. אנו אוכלים לחמניות בשבת במקום חלה שלמה. בדרך כלל אני מוציא קודם את הבפנים - את הלבן של הלחמניה - ואוכל רק את הקשה מסביב. האם זה נקרה בורר??? האם צריך לאוכל את הקשה מסביב לכתחילה ולהשאיר את הלבן לסוף ? האם יש בלחם מצב בורר? תודה רבה רבה לכבודו.

תשובה:

לכבוד ה"ה דוד חן הי"ו
אין בזה בורר, כי הכל נחשב אצלך כאוכל, רק שאתה רוצה לאכול זה לפני זה. וכמו מי שאוכל אורז ועוף ומזיז את העוף כדי לאכול קודם את האורז, וכן כל כיוצא בזה.

 

שאלה - #100717b

שם השואל/ת שלום חושן

שאלה? מדיח כלים בשבת

שלום כבוד הרב. האם מותר לשים כלים בתוך מדיח כלים בשבת בלי להפעיל? רק לשים בפנים?  והאם מותר לשים כלים של סעודה שלישית בתוך מדיח כלים בלי להפעיל כמובן? תודה מראש. 

תשובה:

 כבוד ה"ה מזל ב. תחי'

מותר להניח כלים בתוך המדיח בשבת כמובן בלי להפעיל, ובלבד שלא יסדרם כהרגלו בחול, אלא יניח ככל הבא ליד. וכלים של סעודה שלישית, אם הם מפריעים בסדר והניקיון של הבית, וכגון שאוכלים את הסעודה בשעה מוקדמת, ורוצים לפנות את השלחן, מותר ליתנם במדיח כנ"ל. אבל אם אוכלים סמוך לשקיעת החמה, לא יסדר את השלחן ולא יאספם עד צאת הכוכבים. 

 

 

שאלה - #100717a

שם השואל/ת שלום חושן

שאלה? מצה בשאר ימות השנה לא בתוך הסעודה
שלום הרב, ה' עמך! מנהג הספרדים לברך על המצה מזונות אם אוכלים אותה חוץ לסעודה ולא בפסח. מנהג אשכנזים לברך המוציא כל השנה. הרב עובדיה זצ"ל כתב בחזון עובדיה למסקנה בפסיקה ההלכתית- שמי שנוהג לברך על המצה מזונות יש לו על מי שיסמוך ( וכן כתב גם ביחוה דעת), לאור הפסיקה של הרב עובדייה, ולאור מה שראיתי בספר בהלכה ובאגדה הלכות בסעודה: ששלושה פירושים נתנו לפת הבאה בכסנין, כאשר אחד מהם הוא מאפה שנכסס בשניים זוהי רק דעת רב האי גאון,ושאר הראשונים אומרים בפת הבאה בכסנין זו אחת מ2 האופציות האחרות. ולכן לדעתם על פת שנכסס בשניים ( במקרה הזה מצה) יברכו המוציא תמיד (כך כתב הרב בהמשך דבריו, שראשון שסובר בפת הבאה בכסנין פירוש מסויים, אז לדעתו על שני הפירושים הנוספים עליו לברך המוציא ..), ולכן אם נסתכל על מצה של היום (המצות הקשות)- לדעת הרמב"ם, הטור, הערוך, הרשבא, הר"ח נצטרך לברך המוציא כל השנה, ורק לדעת רב האי גאון נברך על המצות של היום מזונות (אם זה לא בפסח). ולכן האם מתוך שני הערות שהעליתי למעלה- האחת שהרב עובדיה פסק שספרדים הנוהגים לברך על המצה מזונות יש להם על מה שיסמוכו. והשנייה, שרוב מוחלט של הראשונים (ביניהם הרמב"ם, הטור(שלרוב פוסק כמו אביו הראש)שהם 2 עמודי הוראה (אם נתייחס לטור כאל אביו) גם כך היינו צריכים לברך על מצה המוציא. האם נוכל לכתחילה לברך על מצה המוציא כאשר אוכלים מצה בכמות רגילה (מצה אחת או שתיים ולא כשיעור קביעת סעודה)? ב. יש היום גם מצות עבות, שאינם נכססות בשניים אלא הם רכות יותר ולא מתפוררות וגם עבות מעט, האם עליהם מותר לכתחילה לברך המוציא (כמובן ונטילת ידיים לפני)?
 
תשובה:

לכבוד ה"ה שלום חושן הי"ו

ברכת המצה מזונות כי כך המנהג, ואין אחר המנהג כלום. והרוצה להחמיר יאכל בתוך הסעודה ותבוא עליו ברכה. ומכל מקום המצות העבות, שאינם נכססות בשניים אלא הם רכות, עליהם צריכים לברך המוציא, נטילת ידיים וברכת המוזן.

 

 

 

1  2  3  4  5   6

© 2009 to 2019   EMET9.org - All Rights Reserved |   Emet 9 אמת |  E9 © כל הזכויות שמורות | Privacy Policy 

החתימה של הקדוש ברוך הוא – הוא אמ"ת

אמת בגימטריה זה "9"

חובה לכל יהודי לקרוא חומש עם פירושים ולקיים את 613 מצוות וזה יוביל אותו לאמת!

"מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ כָּל הַיּוֹם הִיא שִׂיחָתִי"

ארגון להפצת יהדות